<h1>נמוקי יוסף — מגילה</h1>
<h2>דף לח.</h2>
כל כהן שהרג וכו'. כתב הרמב"ם ז"ל פרק ט"ו [מהלכ' נשיאת כפים ה"ג] אפילו עשה תשובה. וכן כהן שנשתמד לע"ז אפילו באונס או בשוגג ועשה תשובה לא ישא את כפיו שנאמר [מלכים ב' כ"ג] על כן לא יעלו כהני הבמות. וברכה כעבודה. אבל שאר עבירות אין מונעין אותו. [ומיירי] שלא יהיו לו הדברים המונעין נשיאות כפים, אע"פ שאינו חכם ואינו מדקדק במצוות או שהיו הבריות מרננין או שלא היה משאו ומתנו באמונה, הרי זה נושא את כפיו, ואין מונעין אותו, לפי שזו מצות עשה על כל כהן שראוי לנשיאות כפים, ואין אומרים לאדם רשע שימנע מן המצוות. ואל תתמה ותאמר מה תועיל [ברכת] הדיוט זה, שאין קבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקב"ה שנאמר [במדבר ו'] ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, הכהנים עושים מה שנצטוו והקב"ה ברחמיו מברך ישראל. והיינו דאמרינן גבי תפלין [שבת מ"ט ע"א] צריכין גוף נקי, כלומר מעבירות ומהימן לגברי. ולא משום שימנעוהו ממצוה, אלא דכיון שאינו הגון לא ישמור גופו מהפחה והמצוה הויא עבירה לו. אבל רבינו גרשום כתב דאפילו כהן שנשתמד לע"ז אם עשה תשובה הרי [הוא] כשאר אחיו הכהנים ועולה לדוכן וקורא בתורה ראשון, והרבה בראיות. וכתב עוד דכשחזר לכשרות אין צריך טבילה, וכן גר ועבד שחזרו לסורם ושוב חזרו לכשרות. ועל זה לא הביא ראייה. וכהן שיש לו מומין בחלל גופו אמרינן בבכורות [מ"ה ע"ב] דכשר לעבודה, דכתיב [ויקרא כ"א] שבר רגל או שבר יד, מה אלו בגלוי אף כל בגלוי.
לשנים אומר כהנים. [סוטה ל"ח ע"א] שקורא החזן לכהנים שרוצים לפרוש כפיהם קודם שיעלו לדוכן כשמגיע החזן לברכה המשולשת בתורה וגו' אהרן ובניו, הוא פוסק וקורא להם כהנים. וכששומעים זה הם עולים לדוכן. כדכתיב אמור להם, ומתרגמי' כד תימרון להון. נמצא שש"ץ מצוה להם שיברכו את ישראל. אבל לאחד אינו קורא כהנים, אלא עולה מאליו תיכף ששותק החזן, דהא כתיב להם לשון רבים. וכן כתב פרק י"ד דהלכות תפלה [ה"ח] הרמב"ם ז"ל ששליח צבור קורא להם, ואחר כך מקרא להם מלה במלה. שדרך החזן להזכיר לכהנים כל תיבה ותיבה, כדי שלא יטעו מפני אימת הצבור. ורש"י ז"ל כתב בתשובה בשם ר"ח ז"ל דודאי שליח צבור אינו קורא אפילו לשנים, לפי שאסור לו להפסיק בתוך התפלה, אפילו המלך שואל בשלומו ונחש כרוך על עקבו [ברכות ל' ע"ב]. והאי קורא להם דקאמר הכא, לאו משליח צבור קאמר, אלא מחזן הכנסת, דהיינו הממונה בצרכי בית הכנסת דשליח צבור וחזן הם שני דברים, כדאמ' בתענית [ט"ז ע"ב] החזן אומר להם תקעו ושליח צבור מתפלל. והיינו דאמרינן לקמן [סוטה ל"ט ע"ב] ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא, ובסיפא אמרינן [שם] ואין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הצבור עד שיתחיל שליח צבור שים שלום, אלמא ששני דברים הם הקורא ושליח צבור. [אך פשט המנהג כדברי הרמב"ם ז"ל ששליח צבור מקרא להם מלה במלה. וכן פירש רש"י ז"ל במסכת סוטה [שם] כדברי הרמב"ם ז"ל].
ושליח צבור היינו העובר לפני התיבה, והוא המובחר שבקהל ונקי מעבירות ומרוצה וביתו ריקן מגזל. שאסור להוריד לפני התיבה אדם שאינו הגון, כדאמרינן במס' תעניות [ט"ז ע"א] נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, זהו שליח צבור שאינו הגון שיורד לפני התיבה. הילכך כיון דבעינן מרוצה לעם כדאיתא פרק שני דתעניות [ט"ז ע"א], אסור לו לאדם לירד לפני התיבה שלא ברשות הקהל או גדולי הקהל, כדאמרינן בתוספתא דמגילה [פ"ג הי"ג] ראש הכנסת לא יקרא עד שיאמרו לו אחרים קרא, שאין אדם מבזבז לו. וכדאמ' פרק אין עומדין [ברכות ל"ד ע"א] פעם ראשונה כשאומרין לו לירד מסרב, שניה מהבהב, שלישית פושט רגליו ויורד, אלא אם כן היה ממונה להיות שליח צבור, שמינוהו לכך. הילכך היורד שלא ברשות בשבת או ביום טוב או בתענית צבור, חציפא מקרי, ומזלזל בכבוד הצבור שנוטל עטרה לעצמו. ואם אומרים לו שיסתלק ואינו שומע, וכל שכן אם מינו אחר וזה קדם וירד, יש כח בצבור לנדותו ולהלקותו, לפי שמעורר מדנים ומחלוקת בצבור, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל, כמו שאמרו במחלוקתו של קרח. ועובר על לאו דלא יהיה כקרח [במדבר י"ז], שהרי תפלות כנגד תמידין תקנום [ברכות כ"ו ע"ב] וכתיב ועבדתם את י"י אלהיכם בכל לבבכם, איזו היא עבודה שבלב, הוי אומר זו תפלה. וכמו שכתב רב אחא גאון ז"ל פרשת ויקח קרח, וזה לשונו, דאסור להון לבית ישראל למעבד פלוגתא, דכיון דקיימי בפלוגתא אתו למסנא אהדדי, וכתיב [ויקרא י"ט] לא תשנא את אחיך בלבבך. ואמר רב יהודה אמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו דכתיב ולא יהיה כקרח ועדתו. ועובר על לאו דלא תסור, שהרי אמרו גבי תענית צבור [תענית ט"ז ע"א] שאין מורידין לפני התיבה אלא מרוצה לעם. הילכך יש לו כח לצבור לנדותו או להכותו מכת מרדות כדי לרדותו, משום דעבר אדרבנן דאמרו צריך שיהיה מרוצה לעם, ומתפקר בצבורא. ואמרינן פרק ואלו מגלחין [מו"ק ט"ז ע"א] דמחינן ולייטינן ליה וכו'. דלשון מתפקר הוא לשון עזות ומבזה. וכל שאין לו בושת פנים בידוע דלא עמדו אבותיו על הר סיני, כדאיתא במסכת נדרים ס"פ ואלו מותרין [כ' ע"א]. ואם רצו לסלקו מיד בעל כרחו, מסלקין אותו בדחיפה ובכיוצא בו. והכי משמע בתשובת הגאונים, וזה לשונה, ביום הכפורים וביום תענית ובכל יום שצריך להרבות רחמים, צריך להיות שליח צבור כמו ששנינו ר' יהודה אומר מטופל ואין לו וכו' [עד שלא יצא עליו שם רע בילדותו. השתא כל כך אנו צריכין אפילו מילדותו, אם מרננים עכשיו לא] כל שכן שמסלקין אותו ולומר כך ראוי, עכ"ל. הילכך כל הקודם לסלקו לזה שאינו שומע לצבור להסתלק, זכה, ואין צריך ליטול רשות מבית דין, משום דעביד איניש דינא לנפשיה, אפילו במקום דליכא פסידא [ב"ק כ"ח ע"א] אם ימתין עד שילך לבית דין, וכל שכן הכא דאיכא פסידא אם ימתין, שהרי שליח צבור בתענית וביום הכפורים מתפלל ומבקש רחמים על הצבור, ואם אינו מרוצה להם היאך יבקש רחמים עליהם ויהא שלוחם בעל כרחם, דודאי שליח צבור שלוחא דידן הוא, והא דאמרינן במדרש קהלת עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו' עיר קטנה זה בית הכנסת, ואנשים בה מעט זה צבור. ובא אליה מלך גדול וסבב אותה זה הקב"ה, ומצא בה איש מסכן וחכם ומלט הוא את העיר בחכמתו זה שליח צבור. וגרסינן בברייתא דטהרות [תוספתא דכלים פ"א ה"ו] ההוא גברא דנכנס לבית המקדש בלא רחוץ ידים, אמרו לו אם מצאך בעל הפיל היה מפצע את מוחך בגזירין. פירש רבינו שמשון ז"ל בעל הפיל הוא כמו אין פולין לאור הנר [שבת י"ג ע"ב]. אבל הרגיל להיות שליח צבור תמיד או בימים המקודשים, אין ראוי למנעו אלא אם כן ברצונו. ויש בדבר רמז בירושלמי דמסכת שבת [פי"ב] דבי פזי ורבי אושעיא הוו עלין שיילון לשלמא דנשיאה בכל יומא, והוו אילין דרבי אושעיא עיילין קדמין ונפקין קדמין, אזלין אילין דבי פזי ואתחתון לנשיאותא, אתון ובעון לרבי אמי כתיב [שמות כ"ו] והקמות את המשכן כמשפטו, וכי יש משפט לקרשים, אלא קרשים שראוי לינתן בצפון בצפון בדרום בדרום, ולא רצו לסלק ההיא דרבי אושעיא מחזקתה. ועוד אמרינן אבל אחרת היתה שם שהיתה רגילה ליכנס אחרונה, ונתנו לה רשות ליכנס ראשונה על שהפליגה באורייתא. ירושלמי ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש איקלעו לההוא אתרא, הוה תמן ההוא סבא, בעי דריש, קם פסקא על רגלוי, אמר ליה ההוא סבא באתריה דארייון רביעין עלה, מאן ליעול תעלה תמן, תב ההוא סבא לאתריה. (אך פשוט המנהג כדברי הרמב"ם ז"ל ששליח צבור מקרא להם מלה במלה. וכן פירש רש"י ז"ל במסכת סוטה כדברי הרמב"ם ז"ל), עד כאן לשון הספר של נמקי הראשונים.
<h2>דף לח:</h2>
עם שאחורי הכהנים. כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' נשיאת כפים פט"ו ה"ח], אבל העומדים מצדיהן הרי הן בכלל הברכה. ומחיצה אפילו של ברזל אינה מפסקת, הואיל ופניהם למול הכהנים הרי הם בכלל הברכה. ואין הכהנים מתחילין וכו'. כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' תפילה פי"ד ה"ה] אין שליח צבור רשאי לענות אמן אחר הכהנים כשאר העם שמא תטרף דעתו ולא ידע איזו ברכה מקרא אותם אם פסוק שני או שלישי. וכתב עוד ז"ל [הלכ' נשיאת כפים פי"ד הי"ד] ומשתדלין שיהא המקרא אותם ישראל שנאמר אמור להם, מכלל שאין המקרא מהם. עובר בשלשה עשה. דוקא כד יימרון להון הצבור, ואם לא אמרו להם אינו עובר בכלום. והכי משמע בירושלמי [ברכות ספ"ד] ר' ישמעאל כד הוה חליש הוה מטמר נפשיה אחורי עמודי כי היכי דלא לימרו ליה, ורבי אלעזר נפיק לבראי. לשון הרמב"ם ז"ל [הלכ' נשיאת כפים פט"ו הי"ב] כל כהן שאינו עולה לדוכן אע"פ שביטל מצות עשה אחת הרי הוא כעובר על שלשה עשה. שאו ידיכם קדש וברכו. וכל נטילת ידים צריך שיגביה את ידיו, כדי שלא יחזרו מים טמאים שיצאו חוץ לפרק על מקום שנטל ויטמאו אותו כבתחלה. לפיכך צריך שיגביה את ידיו עד שינגב אותם במפה. וכהן הנושא מאי מברך. אחר שעלה לדוכן קודם שיחזיר פניו לברך את העם. כד עקר. כשעוקר רגליו לעלות לדוכן. וכתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' נשיאת כפים פי"ד הי"ג] שהכהנים כשמחזירים פניהם לברך את העם וכן כשמחזירין פניהם לאחר שבירכו לא יחזירו אלא דרך ימין, ע"כ. על כן יש מי שכתב דכשמוציאין ספר תורה ועולין לדוכן לעולם הולכין דרך ימין. וכן כשמחזירו למקומו הולך על דרך ימין, כדכתיב [יחזקאל מ"ג] ומעלותיהו פנות קדים, כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין. כלום יש עבד וכו'. להראות שברכת רבו חשובה בעיניו וערבה. הילכך לא צריך למימרינהו, דודאי פשיטא שברכת השם חשובה מכל. ומצאתי כתוב, ברכת כהנים ברכה ראשונה שלש תיבות כנגד שלשה אבות העולם, שיזכור לנו השם את בריתו אשר כרת עמהם. שניה חמש תיבות כנגד חמשה ספרים של תורה, שבזכות האבות ניתנה התורה. שלישית שבע תיבות כנגד שבעה רקיעים, כלומר שוכן שבעה יברך אותנו. ובברכה ראשונה חמש עשרה אותיות כנגד חמשה עשר צדיקים שמכפרים על ישראל. שנאמר [הושע ג'] ואכרה לי בחמשה עשר כסף, אלו צדיקים שדומים (לאביהם) [לאברהם] שברכה ראשונה שלו. שניה עשרים אותיות, כנגד עשרים גרה שנותנין כל ישראל בכל שנה, לכפר [על] מכירת יוסף [ירושלמי שקלים פ"ב ה"ג]. שלישית עשרים וחמש אותיות, רמז לעתיד לבא שמוסיפים עוד חמשה.
<h2>דף מ.</h2>
בסנדליהם לדוכן. מפרש רב אשי פרק אלו נאמרין [סוטה מ' ע"א] שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו ואזיל למקטריה ואמרי בן גרושה או בן חלוצה הוא, כלומר יאמרו לכך נשמט מלברך שיודע בעצמו שאינו ראוי. ורבנן אמרי משום כבוד צבור, ופירש רש"י ז"ל שנראין סנדליו לצבור, ואינו ראוי לעשות מפני הטיט שעליהן. מכאן יש ללמוד דרך ארץ כשיושב אדם בבית הכנסת יש לו לכסות רגליו ולא יהא פושט רגליו לפני צבור, וכל שכן לפני ספר תורה או לפני מי שחייב בכבודו, והכי מוכח פרק החולץ. ואמרינן נמי פרק אין דורשין [חגיגה י"ג ע"ב] בשלמא אפי אורח ארעא לגלויי אלא כרעי מי הוי אורח ארעא לגלויי קמי רביה.
